מחכים לגודו
העלאה מחודשת של ההצגה המיתולוגית
"...הפקה מרגשת ומרתקת של תיאטרון יפו... אגרוף אומנותי לבטן של הצופים של ימינו... משחקם של רסאן אשקר כאסטרגון ומוראד חסן כולדימיר משעשע, מצוין ואמין... משחקו של מנשה נוי כפוצו מגיע לשיא איכותו... דורון תבורי נפלא בכניעותו, מדהים במונולוג שהוא נושא ושובר לב בסיום... ומי שאינו יודע מה זה ״מחכים לגודו״ ילך ויבוא ליפו, ויקבל מחזה גאוני בהצגה נפלאה שבה יפו מציבה מראה אמנותית לחיפה המתעוררת מדו קיום ארוך." צבי גורן "הבמה"
"...הבמאי אילן רונן וארבעה שחקנים מצוינים עושים כבוד לטקסט של סמואל בקט – וביחד יוצרים הצגה חזקה ומדויקת על העצבות הבלתי נסבלת של הקיום האנושי... מדהים כמה מחזה האבסורד הזה רלוונטי גם בימינו.... מחמאות לשחקנים מוראד חסן, רסאן אשקר, מנשה נוי ובעיקר לדורון תבורי הנפלא, שמגלם דמות נדירה שלא רואים כמוה בתיאטרון. כולם פועלים בהרמוניה.... המפגש בין הדמויות יוצר סצנות טראגיות-קומיות, שנעות בין מציאות לדמיון – והופכות את "מחכים לגודו" לאחת ההצגות האיכותיות והטובות ביותר שראיתי השנה...אל תחכו...לכו לראות את "מחכים לגודו."ירמי עמיר, רשת ב'
"כאשר קלאסיקות נעשות כמו שצריך קשה מאד להתחרות בהן. אילן רונן חוזר להפקה הדו-לשונית, עברית וערבית, של "מחכים לגודו" שביים בתיאטרון חיפה בשנות ה – 80. שני שחקנים ערבים, מוראד חסן ורסאן אשקר, ושני שחקנים יהודים, מנשה נוי ודורון תבורי, ששיחק גם בהפקה המקורית, משתתפים בגרסה העדכנית. המשחק מצוין, המעבר בין השפות נמנע מטרחנות והעיבוד מבליט גם את ההומור שבמחזה של בקט וגם את הטרגדיה והקושי שבו." מיה אשרי, "הארץ"
מאת: סמואל בקט
נוסח ערבי-עברי: אנטון שמאס
בימוי: אילן רונן
שחזור עיצוב מקורי של צ'ארלי ליאון ועיצוב תאורה: חיליק אורגל
תלבושות ואביזרים: נועה דותן, ע. בימוי: אילאיל סמל
תרגום המונולוג של לאקי לעברית: שמעון לוי
הדרכת טקסט בעברית: שירי לוטן
צילום ווידאו: רדי רובינשטיין, מנהלת הצגה: רביד סביל, הפקה: תיאטרון יפו
משתתפים: דורון תבורי, מנשה נוי, מוראד חסן, רסאן אשקר
והילד יעקוב אשקר
הדמויות:
ולאדימיר : מוראד חסן
אסטרגון: רסאן אשקר
לאקי: דורון תבורי
פוצו: מנשה נוי
ביקורת של צבי גורן "הבמה"
יצירת מופת - ירמי עמיר
הבמאי אילן רונן וארבעה שחקנים מצוינים עושים כבוד לטקסט של סמואל בקט – וביחד יוצרים הצגה חזקה ומדויקת על העצבות הבלתי נסבלת של הקיום האנוש, עם חיבור לסכסוך הישראלי-פלשתיני. אל תחכו. לכו לראות את "מחכים לגודו"
★★★★★רק לעיתים רחוקות אני יכול לומר על הצגת תיאטרון שהיא יצירת מופת. "מחכים לגודו" בתיאטרון יפו, היא יצירת מופת, למרות שאינה מושלמת. הבמאי אילן רונן וארבעה שחקנים מצוינים עושים כבוד לטקסט של סמואל בקט – וביחד יוצרים הצגה חזקה ומדויקת על העצבות הבלתי נסבלת של הקיום האנושי.גיבוריו של בקט חיים בעולם ללא משמעות וללא תקווה, ומחכים לגודו שיציל אותם מהבדידות, מהרעב ומהייאוש. אבל גודו אינו מגיע והייאוש לא נעשה יותר נוח. בקט כתב את המחזה אחרי מלחמת העולם השנייה כדי לבטא את החרדה הקיומית בעולם מבולבל ומאיים, שבו אנשים איבדו את עולמם והעתיד מפחיד ומעורפל. מדהים כמה מחזה האבסורד הזה רלוונטי גם בימינו.
הבמאי אילן רונן העניק להצגה זווית אקטואלית וחיבר אותה לסכסוך הישראלי-פלשתיני כדי לומר לנו, מה שאנחנו יודעים, שדבר לא השתנה, המצב נעשה קשה ומסובך יותר, הזמן אינו פועל לטובתנו ושני הצדדים המסוכסכים והמיואשים עדיין מחכים לגודו, לגאולה. רונן אינו מטיח זאת בפנים, אלא רומז, וקהל אינטליגנטי אמור לקלוט את המסר
הרבה מחמאות לשחקנים מורד חסן, רסאן אשקר, מנשה נוי ובעיקר לדורון תבורי הנפלא, שמגלם דמות נדירה שלא רואים כמוה בתיאטרון. כולם פועלים בהרמוניה וכמעט בלי זיופים. המפגש בין הדמויות יוצר סצנות טראגיות-קומיות, שנעות בין מציאות לדמיון – והופכות את "מחכים לגודו" לאחת ההצגות האיכותיות והטובות ביותר שראיתי השנה.
"מחכים לגודו" של תיאטרון יפו מצליחה לעמוד באתגר. מדובר בהפקה צנועה ומינימליסטית, שמוכיחה שוב כי תיאטרון טוב אינו זקוק לפירוטכניקה ולגימיקים, אלא למחזה חכם, לבמאי יצירתי ולשחקנים מוכשרים. אל תחכו. לכו לראות את "מחכים לגודו"...
העלאה מחודשת של אחד המחזות המפורסמים והחשובים בתיאטרון המודרני. המחזה נכתב ע"י סמואל בקט ב 1953, הועלה לראשונה בפריז ומאז הוצג אלפי פעמים בכל העולם. על אם הדרך, אי שם בעולם, מחכים שני נוודים מוקיונים טראגיים - קומיים לגודו המסתורי שיגאל אותם.
סמואל בקט מעמיד את ניסיון החיים האנושי על יסודותיו הראשוניים: ההולדת, המוות והחיים המתמשכים בין שני יסודות אלה. הזמן חולף, התקוות, הייאוש, הניסיון לזכור, המאמצים להתגבר על בדידות, הפחד, הזקנה והרעב.
המחזה "מחכים לגודו" הועלה לראשונה בארץ בתיאטרון "זירה" ב 1955. אילן רונן חוזר ומביים את מחזהו של בקט בעיבוד עברי-ערבי אותו ביים לראשונה ב-1984 בתיאטרון חיפה.
היום השני כמעט זהה ליום הראשון, חוץ מפוצו שהפך עיוור ולאקי שנהיה אילם: ולדימיר ואסטרגון עדיין מחכים לגודו. גם בסיומו של יום זה מגיע השליח של גודו ומודיע כי לא יגיע היום, אלא מחר.
28/11 – פסטיבל קלוז', רומניה
