מחכים לגודו ناطـرين غودو

העלאה מחודשת של ההצגה המיתולוגית

מאת: סמואל בקט
נוסח ערבי-עברי: אנטון שמאס
בימוי: אילן רונן
שחזור עיצוב מקורי של צ'ארלי ליאון ועיצוב תאורה: חיליק אורגל
תלבושות ואביזרים: נועה דותן, ע. בימוי: אילאיל סמל
תרגום המונולוג של לאקי לעברית: שמעון לוי
הדרכת טקסט בעברית: שירי לוטן
צילום ווידאו: רדי רובינשטיין, מנהלת הצגה: רביד סביל, הפקה: תיאטרון יפו          
משתתפים: דורון תבורי, מנשה נוי, מוראד חסן, רסאן אשקר
              והילד יעקוב אשקר                       
ביקורות:
מחזה גאוני
צבי גורן "הבמה"

 "אילן רונן ביים את ההצגה הדו-לשונית הזו [עברית וערבית ] בליהוק מותאם למציאות הישראלית כולל התרגום של אנטון שמאס: ולדימיר ואסטרגון, הממתינים יום אחר יום לגודו, הם שני פלסטינים העובדים באתר בנייה של בניין. 
העץ של בקט החליף רונן בעיצוב מקורי מאוד של צארלי לאון - בניין שלא הסתיימה בנייתו ומעמוד בטון חלקי שלו צומח ״עץ״ של ברזלים, שפריחתו במערכה השנייה מסוגננת להפליא.

השחקנים מוראד חסן כוולדימיר (דידי),  , ורסאן אשקר כאסטרגון (גוגו)  . הקשר ביניהם נע ונד על חוטים של רגש ורגישות, כעס ותמיהה, חיבור ענייני, דאגה, ואפילו אהבה. זה משחק משעשע וזה מכאיב, מצוין ואמין של שניהם בהנמקותיו ובביטוייו.  

את פוצו, שבדרך כלל מוצג כדמות מהקרקס, מגלם הפעם מנשה נוי שיוצר דמות קבלנית בוטה, אפילו אלימה בשיח שלו עם דידי וגוגו, ובעיקר באדנות הגסה המצליפה שלו - במערכה הראשונה - בלאקי. אך משחקו של נוי מגיע לשיא איכותו במערכה השנייה כשהוא כבר עיוור השב ועובד על פני דידי וגוגו, עם לאקי שנעקרה לשונו.

וכמובן, גנב הצגות מומחה מאין כמוהו, דורון תבורי שהוסיף ללאקי הישן והטוב שלו 35 שנים של ניסיון בימתי שלא יסולא בפז. הוא פשוט נפלא בכניעותו במערכה הראשונה, מדהים במונולוג הג׳יברשי שהוא נושא בפקודה, ושובר לב כאילם במערכה השנייה. אז גם מתרחשת התמונה הכי משמעותית וסופר-אקטואלית של הבימוי - כאשר הארבעה נופלים זה לתוך זה, מחוברים מבלי להפריד.

מי שאינו יודע מה זה ״מחכים לגודו״ ילך יבוא ליפו, ויקבל מחזה גאוני בהצגה נפלאה שבה יפו מציבה מראה אמנותית. אמירה ישירה, אגרוף אמנותי לבטן של הצופים של ימינו"  

יצירת מופת
ירמי עמיר "מגפון" 9/5/18

הבמאי אילן רונן וארבעה שחקנים מצוינים עושים כבוד לטקסט של סמואל בקט – וביחד יוצרים הצגה חזקה ומדויקת על העצבות הבלתי נסבלת של הקיום האנוש, עם חיבור לסכסוך הישראלי-פלשתיני. אל תחכו. לכו לראות את "מחכים לגודו"                     

★★★★★רק לעיתים רחוקות אני יכול לומר על הצגת תיאטרון שהיא יצירת מופת. "מחכים לגודו" בתיאטרון יפו, היא יצירת מופת, למרות שאינה מושלמת. הבמאי אילן רונן וארבעה שחקנים מצוינים עושים כבוד לטקסט של סמואל בקט – וביחד יוצרים הצגה חזקה ומדויקת על העצבות הבלתי נסבלת של הקיום האנושי.

גיבוריו של בקט חיים בעולם ללא משמעות וללא תקווה, ומחכים לגודו שיציל אותם מהבדידות, מהרעב ומהייאוש. אבל גודו אינו מגיע והייאוש לא נעשה יותר נוח. בקט כתב את המחזה אחרי מלחמת העולם השנייה כדי לבטא את החרדה הקיומית בעולם מבולבל ומאיים, שבו אנשים איבדו את עולמם והעתיד מפחיד ומעורפל. מדהים כמה מחזה האבסורד הזה רלוונטי גם בימינו. 
הבמאי אילן רונן העניק להצגה זווית אקטואלית וחיבר אותה לסכסוך הישראלי-פלשתיני כדי לומר לנו, מה שאנחנו יודעים, שדבר לא השתנה, המצב נעשה קשה ומסובך יותר, הזמן אינו פועל לטובתנו ושני הצדדים המסוכסכים  והמיואשים עדיין מחכים לגודו, לגאולה. רונן אינו מטיח זאת בפנים, אלא רומז, וקהל אינטליגנטי אמור לקלוט את המסר  

 הרבה מחמאות לשחקנים מורד חסן, רסאן אשקר, מנשה נוי ובעיקר לדורון תבורי הנפלא, שמגלם דמות נדירה שלא רואים כמוה בתיאטרון. כולם פועלים בהרמוניה וכמעט בלי זיופים. המפגש בין הדמויות יוצר סצנות טראגיות-קומיות, שנעות בין מציאות לדמיון – והופכות את "מחכים לגודו" לאחת ההצגות האיכותיות והטובות ביותר שראיתי השנה.

"מחכים לגודו" של תיאטרון יפו מצליחה לעמוד באתגר. מדובר בהפקה צנועה ומינימליסטית, שמוכיחה שוב כי תיאטרון טוב אינו זקוק לפירוטכניקה ולגימיקים, אלא למחזה חכם, לבמאי יצירתי ולשחקנים מוכשרים. אל תחכו. לכו לראות את "מחכים לגודו"...

העלאה מחודשת של אחד המחזות המפורסמים והחשובים בתיאטרון המודרני. המחזה נכתב ע"י סמואל בקט ב 1953, הועלה לראשונה בפריז ומאז הוצג אלפי פעמים בכל העולם. על אם הדרך, אי שם בעולם, מחכים שני נוודים מוקיונים טראגיים - קומיים לגודו המסתורי שיגאל אותם.
סמואל בקט מעמיד את ניסיון החיים האנושי על יסודותיו הראשוניים: ההולדת, המוות והחיים המתמשכים בין שני יסודות אלה. הזמן חולף, התקוות, הייאוש, הניסיון לזכור, המאמצים להתגבר על בדידות, הפחד, הזקנה והרעב.

המחזה "מחכים לגודו" הועלה לראשונה בארץ בתיאטרון "זירה" ב 1955. אילן רונן חוזר ומביים את מחזהו של בקט בעיבוד עברי-ערבי אותו ביים לראשונה ב-1984 בתיאטרון חיפה.  

עלילת המחזה נפרשת על פני יומיים. על תלולית בדרך שוממת ממתינים לגודו שני נוודים, אסטרגון וולדימיר. הם לא זוכרים את עברם, לא יודעים אם כבר חיכו לגודו במקום הזה, ומתווכחים ביניהם אם יגיע בסוף, או שמא עדיף להתאבד. למקום מגיעים גם האדון פוצו ומשרתו לאקי, הקשור אליו ברצועה. כשהם עוזבים, לאחר נאום מבולבל של פוצו וריקוד עלוב של לאקי, נותרים הנוודים בשעמומם. בסיומו של היום מגיח נער ומודיע כי גודו לא יבוא היום, אבל מבטיח שיבוא מחר.
היום השני כמעט זהה ליום הראשון, חוץ מפוצו שהפך עיוור ולאקי שנהיה אילם: ולדימיר ואסטרגון עדיין מחכים לגודו. גם בסיומו של יום זה מגיע השליח של גודו ומודיע כי לא יגיע היום, אלא מחר.
אילן רונן חוזר ומביים את מחזהו של בקט אותו ביים ב-1984 בתיאטרון חיפה, בהשתתפות מכרם חורי, יוסוף אבו ורדה, אילן תורן ודורון תבורי.

הדמויות:
ולאדימיר : מוראד חסן
אסטרגון: רסאן אשקר
לאקי: דורון תבורי
פוצו: מנשה נוי  

ביקורת של צבי גורן "הבמה" 

"כאשר קלאסיקות נעשות כמו שצריך קשה מאד להתחרות בהן. אילן רונן חוזר להפקה הדו-לשונית, עברית וערבית, של "מחכים לגודו" שביים בתיאטרון חיפה בשנות ה – 80. שני שחקנים ערבים, מוראד חסן ורסאן אשקר, ושני שחקנים יהודים, מנשה נוי ודורון תבורי, ששיחק גם בהפקה המקורית, משתתפים בגרסה העדכנית. המשחק מצוין, המעבר בין השפות נמנע מטרחנות והעיבוד מבליט גם את ההומור שבמחזה של בקט וגם את הטרגדיה והקושי שבו." מיה אשרי, "הארץ", 3/6/18

28/11 – פסטיבל קלוז', רומניה


מחיר רגיל: 90 ₪
סטודנט/ גמלאי: 75 ₪
תאריך שעה מקום  
12.12.18 20:30 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הכרטיסים אזלו
26.12.18 20:30 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הכרטיסים אזלו
04.01.19 13:00 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הכרטיסים אזלו
24.02.19 20:30 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הזמנה
25.02.19 20:30 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הזמנה
26.02.19 20:30 תיאטרון יפו - מרכז לתיאטרון ערבי עברי ראשי הזמנה
חזרה לעמוד מופעים >
הזמנת כרטיסים מהירה
הופעה
תאריך
הצטרפות לניוזלטר
עמוד בית אודות חדשות כרטיסים פרס שולמית אלוני הצגות ומופעים תמיכה צור קשר